טינה ויימות' וכריס פרנץ' משדרגים את האתר שלהם ולא מתגעגעים לימים שבהם היו מובילי אופנה בניו יורק • 11/07/05
בחוגים מסוימים בשנות ה-70 וה-80, הבסיסטית טינה וויימות' היתה חצי אלוהים. בזכותה, אלפי נשים החלו לנגן בכלי שנחשב עד אז לגברי לגמרי, והופעתה החיצונית קבעה טרנדים בניו יורק ובלונדון, מעוזי הפאנק והגל החדש. למרות האישיות הבימתית הצנועה והמופנמת שלה, ולמרות שהיא מעולם לא התכוונה לגנוב את ההצגה מדיוויד בירן, מנהיג הלהקה שלה, "טוקינג הדס", הקהל לא יכול היה שלא להגיב בצרחות לעלייתה לבמה. "זה היה מביך אותי", אמרה ויימות' לפני כמה שנים. "הבנתי שאני צריכה להוריד פרופיל או לעזוב את הלהקה. אפילו הצעתי לדיוויד לספר אותי, כי חשבתי שזה יגרום לו להרגיש יותר טוב".
הורדת הפרופיל הכפויה יצרה לוויימות' תדמית ייחודית: בחורה קצוצת שיער שלא עושה הרבה כדי להיראות נשית, וגם לא משתוללת או משתרללת על הבמה. הצלחתה של "טוקינג הדס" בחוגים הנכונים העמידה את ויימות, בירן, הקלידן ג'רי הריסון והמתופף כריס פרנץ', בעלה של ויימות', בחזית האופנה של הגל החדש. היום, 20 שנה אחרי שהזוג ויימות' ופרנץ' עזבו את ניו יורק הסוערת לטובת בית כפרי בפיירפילד, קונטיקט, כל זה נראה רחוק. בשבוע שעבר, למשל, נודע להם כי נבחרו כ"אמני השנה" על ידי מועצת האמנות של פיירפילד, ובספטמבר הם יופיעו בעיר לרגל הזכייה. בראיון לעיתון המקומי הם מספרים על 28 שנות נישואיהם, על הבנים שלהם (בני 18 ו-22) ועל יתרונותיה של פיירפילד. "במקום שכנים ניו יורקיים שדופקים לנו על התקרה כדי להשתיק אותנו, פתאום קיבלנו שכנים שאמרו: היי, תשאירו את הדלת פתוחה, אנחנו אוהבים את המוזיקה שלכם", מספרת ויימות'. לשכנים, כמובן, היה המזל לתפוס את בני הזוג אחרי תקופת הפאנק-רוק שלהם. לו היו נאלצים להקשיב במשך שעתיים לחזרות על שיר כמו Drugs, סביר להניח שכמה דלתות היו נטרקות.
עוד בשנות קיומה של "טוקינג הדס" החזיקו בני הזוג פרויקט צדדי בשם טום טום קלאב, שבמסגרתו השתעשעו במקצבים קריביים ואפריקאיים באווירה ילדותית, שהיתה ניגוד מוחלט לנוירוזות המוחצנות של "טוקינג הדס". "טום טום קלאב" הוא עדיין עיסוק מרכזי אצל ויימות' ופרנץ', שחונכים השבוע אתר חדש, המאגד בתוכו חומרים משלושה אתרים שונים: האתר הרשמי שלהם ושני אתרי מעריצים. הגרפיקה (המצוינת) באתר החדש משקפת היטב את בעליו: שניהם ציירים בעלי תואר באמנות, עם משיכה לדימויים אפריקאיים עממיים ולאמנות הפופ ששלטה בשנות ה-60 וה-70.
מדור ההורדת באתר סובל מדלות מכאיבה בתחום המוזיקה, והוא כולל 30 שניות מתוך די הרבה שירים, אבל אותנו, שהתרגלנו לאתרים שנותנים מיקסטייפים של שעתיים בלי פרדון, זה ממש לא מספק. ויימות' ופרנץ' היו צריכים להבין שאם עוד אנשים היו נחשפים לשיר מצוין כמו "אושר לא יכול לקנות כסף", הפופולריות שלהם היתה יוצאת נשכרת. חתיכת האודיו הכי ארוכה באתר היא ראיון רדיופוני שנתנו בני הזוג בתחילת שנות ה-80. שם אפשר לשמוע הסברים על תחילת ימי הגל החדש ועל שיטת השיווק הקפואה שלו. "לא חשבנו שאנחנו ניו וייב", אומרת ויימות', "רצינו לשחק עם הגדולים ולעשות פופ, לא להתחיל גל חדש, אבל השתמשו בנו כדי לשווק את הטרנד החדש הזה. המוזיקאים באותה תקופה נהגו לומר שהם לא רוצים להתקבל בחמימות בתקשורת, אבל הם לא באמת התכוונו לזה. להגיד שלא אכפת לך מהקהל כי אתה עושה אמנות זה שקר שמבטא גישה תבוסתנית. התענוג הכי גדול שיכול להיות זה לשמוע את השיר שלך ברדיו. אפילו רוברט פריפ ובראיין אינו אוהבים את זה".
שלח/י לחבר/ה • עוד אמנותי • עוד אפריקאי • עוד מיינסטרים • עוד קובצי קול • עוד רוק • [הביתה]