חוקי זכויות היוצרים הם נהדרים ואין סיבה לשנות אותם, אומר כתב הטכנולוגיה ג'ון דבורק ויוצא במתקפה חזיתית נגד אלה שחושבים אחרת • 02/08/05
הו, איזה פלנטה נפלאה היא תעשיית האמנות. היוצרים מטופלים כנסיכים, המוציאים לאור הוגנים ונדיבים ועורכי הדין שלהם מתנדבים בסנגוריה הציבורית. מעולם לא נראה באותה פלנטה צל צילו של סכסוך על זכויות יוצרים, מעולם לא נשדדו תמלוגיו של אמן, מעולם לא נתבעו אמנים על שימוש בסימפולים ללא אישור. קורטני לאב עדיין לא נחתה שם כדי לכתוב את מאמרה הנוקב על שוד הכשרונות שמבצעות חברות התקליטים באמניהן, ופרינס עוד לא כתב לעצמו "עבד" על הלחי. ג'ורג' מייקל? הוא נסגר בשירותים ולא רוצה לצאת.
בעולם המושלם הזה חי ג'ון דבורק, כתב ותיק לענייני טכנולוגיה ב"פי.סי מגזין", שהחליט להכתיר את עצמו כילד שצעק כי המלך עירום באמצעות מתקפה עקרונית ואישית על פרופ' לורנס לסיג והפרויקט שלו, קריאייטיב קומונס. הפרויקט, שנחשב בשנה האחרונה לדבר הכי אופנתי שיכול אמן לעשות אם הוא רוצה לפרסם את עבודותיו ולשמור על זכויותיו, הוא למעשה ערימה של של חוזים משפטיים מתומצתים, שמגדירים בדיוק איזה שימוש מרשה האמן לעשות ביצירתו. את דבורק האופנתיות הזאת מרגיזה מאוד. הוא חושב ש"קריאייטיב קומונס" היא לא רק מערכת שאין בה שום ערך לציבור, היא גם עלולה להסב נזק.
"זוהי אחת היוזמות המטומטמות ביותר שקודמו אי פעם על ידי קהילת ההיי-טק", כותב דבורק. לדבריו, הוא ביקש ממומחים שיסבירו לו מה היתרונות שלה על חוקי זכויות היוצרים הקיימים, והם אמרו שאין כאלה. מעצבן אותו שרוב האנשים שבחרו לחתום על רשיון "קומונס" אסרו להשתמש ביצירותיהם למטרות מסחריות, ובדרך הוא גם מטעה את קוראיו. לטענתו, בשיטת ה'קומונס' "אתר לא מסחרי יכול להפיץ מיליון עותקים של יצירה, אבל אתר מסחרי לא יכול להפיץ אפילו שני עותקים". זוהי, כמובן, שטות ממדרגה ראשונה. בחוזה של ה"קומונס", אפשר לבחור אם להרשות שימוש מסחרי. המשמעות של "לא להרשות" בכל מקום בחוזה ה"קומונס" היא "אסור ללא רשות מפורשת של האמן". משתמשים שבחרו לא להרשות שימוש מסחרי ביצירותיהם, אינם בהכרח קומוניסטים שטרם התפכחו. דוקא אמן קפיטליסטי ירצה לוודא שמי שעושה שימוש מסחרי ביצירותיו ייתן לו נתח הוגן מהרווחים.
דבורק מאשים את תומכי ה"קומונס" בהפרחת נבואות קודרות ללא סיבה, אבל גם הוא עצמו חוטא בכך. "אם הם יתבעו פעם מישהו שעשה שימוש הוגן בחומר שמוגן ברשיון שלהם - ויזכו - כל המערכת העדינה של 'שימוש הוגן' תלך לזבל וכולנו נשלם את המחיר". הוא מתעלם מהעובדה שדווקא חוסר הבהירות סביב שאלת "השימוש ההוגן" הוא שהופך מערכת כמו "קריאייטיב קומונס" לפופולרית כל כך. אנשים רוצים לדעת בדיוק מה מותר ומה אסור, במקום לקוות שלא יתבעו אותם. אבל לטענת דבורק, זוהי העמסה מיותרת של פורמלית על עולם שמתנהל נהדר באופן ספונטני.
עוד נקודת תורפה במאמר של דבורק היא גילו המתקדם, או שמא נאמר, גילו המנטלי המתקדם, שגורם לו להסתכל אחורה יותר מאשר קדימה. לדעתו, צריך לשחרר לרשות הרבים יצירות ישנות של אמנים כמו פיקאסו, או ספרים משנת 1930, ומפריע לו שה"קומונס" מתעסקים רק עם יצירות חדשות. לשיטתו, פיקאסו היה צריך לזחול מהקבר כדי לחתום על רשיון של ה"קומונס" ולהכניס קצת קלאסה לערימת הילדים המתלהבים.
גם ליועץ של דבורק בענייני ה"קומונס", אנדרו אורלובסקי ממגזין הרשת "דה רג'יסטר", יש השגות על איכות היצירות שבעליהן משתמשים ברשיון "קומונס". לדעתו, רוב היצירות הללו נעשות בשיטת "גזור והדבק" - וזאת, לדעתו, אמנות נחותה שנוצרה על ידי "אנשים שצריכים להתחפש לצ'ה גווארה לפני שהם קונים מחשב חדש" - היפים, קומוניסטים, אנרכיסטים וסתם אנשים שחולמים לשפר את העולם - הזוכים אצלו לכינוי "טכנו-אוטופיאנים".
אורלובסקי, שמוקסם מיכולתו לומר בקול רם שתרבות הרימיקסים היא פאסה, טועה אם הוא חושב שה"קומונס" יקומו או ייפלו על הפופולריות של הרימיקסים, מהסיבה הפשוטה שאת רוב הרימיקסים אי אפשר לרשום כלל ב"קומונס" כי הזכויות על החומרים המקוריים לא נמצאות בידי המערבב. למעשה, רוב אמני ה"קומונס" שבהם נתקלתי בשנה האחרונה היו דווקא רוקרים מגזרת הבס-גיטרה-תופים-צפרדע, ולא אמני מחשב. אבל בינינו, מה זה חשוב? האם אנחנו באמת רוצים שאיזה אורלובסקי יספר לנו כמה קל להשתמש בסימפולים ללא רשיון ("אתה רוצה להשתמש בסימפול, בבקשה. עם קצת הומור וקריצות אתה תצא מזה") ויתעלם לחלוטין מתביעות שהוגשו נגד אמנים כמו ד"ר דרה? האם אנחנו צריכים שמישהו יספר לנו מה זאת אמנות גבוהה (לפי אורלובסקי, מוזיקת פולק ושירים עם שלושה אקורדים) ומה זה זבל ממוחזר ("מה שאנשים חסרי מקוריות עושים כשיש להם מחשב")?
לדעתו של אורלובסקי, הבעיה האמיתית היא שעדיין לא נמצאה שיטה לתגמל אמנים מוכשרים. הוא מאשים את ה"קומונס" בכך שהשאלה הזאת לא עומדת בראש מעייניהם, אבל מודה שהם מספקים לאמן דרך נוספת לשלוט ביצירתו. השאלה שצריכה להישאל היא האם המוציאים לאור, חברות התקליטים למשל, יסרבו להחתים אמן שרשם את עבודותיו ב"קומונס". אם כן, זה אומר שהן לוטשות עיניים לעבר תמלוגי היצירה שלו, וראוי לו להיזהר כפל כפליים. אם לא, אין ספק שמצבו המשפטי מולן יהיה הרבה יותר ברור.
גם דבורק וגם אורלובסקי מזהירים שרשיון של ה"קומונס" עלול לפגוע בתקפותו של הסימן הישן, "כל הזכויות שמורות". זה מזכיר לי את היהודי שהחליט לא להחליף את העגלה שלו למכונית, כי בכל פעם שניסה לרתום אליה את הסוס שלו, הסוס נדרס.
שלח/י לחבר/ה • עוד אמנותי • עוד מומלצים • עוד חברות תקליטים • עוד כלים ועזרים • עוד פשע • [הביתה]