מרקסי, אמריקאי שהתאהב ביפן ונמצא עכשיו בשלבי התפכחות, הוא מישהו שכדאי לכם להכיר • 15/11/05 08:08
מרקסי הוא אחד האנשים הכי גבוהים בטוקיו. אם זאת לא חדשה מספיק מרעישה, הוא גם נורא דומה לשחר סמוחה מ"הארץ", ואם זאת לא חדשה מספיק מרעישה, הוא אפילו זכה לראיין (ביפנית!) את המעצב של אחת הדמויות הפופולריות ביותר במזרח, "הלו קיטי". כשהוא לא עובד כעיתונאי ומתרגם במגזינים יפניים אופנתיים מרקסי עושה מוזיקה, אבל את זה הוא עושה מגיל 14 אז זאת בטח לא חדשה מרעישה, ובכל זאת...
מרקסי הוא בחור שכדאי מאוד להקשיב לו (ואם אתה במקרה שחר סמוחה, יש סיכוי טוב שתאהב את מה שתשמע). התכונה המוזיקלית הכי חשובה של מרקסי היא שהוא יודע מלודיית פופ טובה מהי. לזהות מלודיה טובה זה קל. מאחורי כל קאבר שאנחנו שומעים עומד מישהו שזיהה מלודיה כזאת וחשב שהיא תועיל לקריירה שלו. אבל מרקסי לא עושה קאברים. הוא יודע לכתוב מלודיות כאלה לבד, ואת זה לא קונים בכסף.
למרות שהוא מתנשא עשרות סנטימטרים מעל רוב תושבי טוקיו - עובדה שמטרידה גם אותו וגם את היפנים, כפי שאפשר ללמוד מראיון שפורסם בבלוג של ידידה יפנית-אמריקאית שלו - בשלב הזה הוא עדיין קטן מאוד, וזה בדיוק השלב הנכון להכיר אותו. שיר אחד מתוך התקליט שהוציא בינואר האחרון, "ניאו פלסטיסיזם נגד 'דה סטייל'", מסתובב בזמן האחרון ברשת ומבצע חדירות נאות לאוזניים שמתגעגעות בדיוק למה שיש בו.
מרקסי (26), שנולד וגדל באמריקה כדיוויד מרקס, מתאר את התקליט שלו כשחזור של ילדותו בשנות ה-80, בפורמט מוזיקלי. לדעתו, מה שאיפיין את השנים הללו זה נוסטלגיה לשנות ה-60, וככה בדיוק התקליט הזה - "קיושו נוסטלגיה" (קיושו זה נוסטלגיה ביפנית) - נשמע. "ניאו פלסטיסיזם", שניתן להורדה חינם באתר שלו, הוא שיר שקשה לא לאהוב: התופים הרינגואיים, הקלידים הפסיכדליים, הבס הנמרץ, קולות הרקע שנשמעים כמו רותם דרור ("ג'ירפות") שבלעה טמגוצ'י, ולא פחות חשוב, המלים היפות - עושים חשק לעוד מאותו סוג.
באופן נדיר, אפשר לצטט מהדף שלו בלייבל הניו יורקי הקטנטן שמוכר את התקליט, "בי קיפר", בלי להרגיש זול(ה) ועצלן(ית). מרקסי, כותבים שם, מצליח לשחק עם ז'אנר מוזיקלי בלי להרוס אותו ולכתוב שירים מאוד מסוגננים בלי לגלוש לתחום הפארודיה, וזה נכון. ההשפעות הניכרות הן של הביטלס והביץ' בויז, ובעיקר הסגנון שנקרא "הייפר פרוג", שמתאפיין בחריגות קיצוניות מהמלודיה ומהסאונד של השיר, ואז חזרה אל המסגרת (מרקסי מציין בעיקר את הדמואים לתקליט "סמייל" של הביץ' בויז).
"אני לא אוהב את המונח 'יפנופיל'", הוא עונה בזריזות לאימייל שלי שכלל את השאלה מתי הפך לכזה. "עברתי לגור ביפן באפריל 2003 אחרי שלושה ביקורים קודמים, אבל כבר כילד התחברתי ליפן דרך משחקי נינטנדו, ומאוחר יותר ההורים שלי גם ביקרו שם והביאו לי דגמים של בובות 'גאנדם'. אני כבר לא מת על מנגה או אנימה או משחקי מחשב כמו פעם, אבל כשהייתי בן 13 ומשהו יפן נראתה כמו דבר מאוד קולי".
כשהוא לא כותב מוזיקה או עובד בעיתונות, מרקסי עובד על דוקטורט שמנתח את שיטות השיווק של מוזיקה ביפן. "חשוב לי מאוד לתקן תפיסות שגויות בקשר לתרבות הפופ של יפן", הוא אומר. "כמו כל דבר אחר, ככל שאתה לומד להכיר אותו יותר טוב, אתה פחות מעריץ אותו. אם אתה רוצה להתפכח מאשליות לגבי יפן, כל מה שאתה צריך לעשות זה לבדוק איך תעשיית התרבות עובדת כאן. יפן היא מקום שבו ההגיון השיווקי השתלט על כל הערכים התרבותיים. הגיבורים שלנו הם אנשי שיווק, לא אמנים. פאף דאדי, למשל. יש לי חבר שעובד באם.טי.וי, והוא תמיד אומר לי שנורא פאסה להשמיץ אמנים שהתמסחרו. אני לא יכול להפסיק לחשוב שזה בגלל שיש אנשי שיווק שרוצים שנחשוב שזה פאסה".
מרקסי מסביר שלימודי השיווק שלו הם בבחינת היכרות עם האויב. "אני לא מרגיש בנוח כשאני הופך את עצמי למוצר צריכה ואני חושב ששווה לגלות איך נלחמים בזה. אני מנסה להשתמש במה שאני לומד כדי להבין איך השוק יוצר את התרבות, לא כדי למכור לאנשים דברים שהם לא צריכים".
שלח/י לחבר/ה • עוד מומלצים • עוד חברות תקליטים • עוד קובצי קול • עוד קניות • [הביתה]