איש השנה שלי לא נותן קרדיט לחברים, אבל מי אמר שמוזיקאים חייבים להיות נחמדים? • 27/12/05
בדיוק היום לפני שנה (טוב, לא בדיוק, אבל למי אכפת) נחתה על הרשת המצאה שקוראי הקבועים לא יכלו להתחמק מקריאה עליה: הפודקאסט. לרגל התאריך החגיגי, ולאור העובדה שפודקאסט נבחרה החודש ל''מלת השנה'' על ידי מילון אוקספורד החדש, החלטתי להימנע מזיוני שכל נוספים. מי שלא יודע מה זה, שיפתח את מילון אוקספורד החדש.
חוץ מפודקאסטים, ששיפרו מאוד את מאגרי המוזיקה החינמית ברשת, לא היו השנה הפתעות גדולות במוזיקה, לא באינטרנט ולא מחוץ לאינטרנט. חברות התקליטים אמנם התחילו למכור המון מוזיקה ברשת אבל המשיכו לרדוף את צרכני המוזיקה, וגם בנושא הזה כל מלה מיותרת. אותם אנשים שנהנים להסתכל מהצד על המלחמה האבודה בפורנוגרפיה ובסמים, ייהנו להסתכל גם על המלחמה הזאת.
לכן, איש השנה שלי במוזיקה הוא סתם בנאדם - איש שחי בטוקיו ומהגג על תעשיית המוזיקה בבלוג שלו, ובין לבין עושה מוזיקה מופלאה עם מלים שעומדות בניגוד מוחלט לשחצנותו בשאר התחומים. בחרתי בו כי הוא קטן, כי הוא לא חתום בשום חברה מוכרת, כי הוא רחוק ממרכזי תעשיית המוזיקה המערביים, כי הוא מקדם את עצמו יופי באינטרנט, כי הוא מוכיח שלא צריך מנגנוני ענק כדי להוציא לאור מוזיקה, ושיש כנראה עוד הרבה מוכשרים כמוהו, שמחכים שאגיע לאתר שלהם.
האיש הזה, שנקרא דייויד מרקס (או בקיצור, מרקסי), הוא רק בן 26 אבל כבר הספיק לפתח אגו ענקי, ולא לחינם הוא זוכה כאן לתיאור "סתם בנאדם". מרקסי הוא אולי מוזיקאי גדול, אבל כששואלים אותו מי עוד משתתף בתקליט שהוציא השנה, "קיושו – נוסטלגיה", הוא מסתפק במלים: זמרת ומתופף. הזמרת, אגב, שרה לכל אורך התקליט ועושה את זה מקסים. למרות זאת, הוא הבחירה שלי השנה, כי אף אחד לא אמר שמוזיקאים חייבים להיות אנשים נעימים. אם הם מגעילים בחיים ומקסימים בתקליטים, אנחנו יכולים לבחור על איזה צד להסתכל.
שלח/י לחבר/ה • עוד מומלצים • עוד קובצי קול • [הביתה]