כך זכו חביות הנפט של חברת הדלק Shell למעמד של כינורות סטרדיווריוס בטרינידד • 04/04/06
מארגני המונדיאל (גביע העולם בכדורגל) באקסטזה. עשרת אלפים מתופפים, כולם אוהדי נבחרת טרינידד-טובגו, צפויים להגיע למשחקים בגרמניה עם התופים שלהם ולעשות שמח ביציעים במיטב הסגנון הקריבי. תזמורות התופים הטרינידדיות כוללות בדרך כלל תשעה סוגים שונים של תופים, שכולם מיוצרים מחביות נפט משומשות. למה שלמישהו תהיה בעיה עם זה? ובכן, אולי לא בעיה של ממש, אבל רגע של מבוכה - בהחלט.
"על מה אתה מדבר?", שאלה הדוברת של חברת הדלק "של" (Shell) את כתב סוכנות הידיעות "בלומברג", שניסה לברר מה דעתה על העובדה שבניגוד גמור לתקנות החברה שהיא מדבררת, כמה אלפים מהנגנים הטרינידדים ישתמשו בתופים שנעשו מחביות ריקות של "של". גרארד מיטשל, יו"ר סניף טרינידד של החברה, דווקא יודע בדיוק על מה מדבר הכתב. "באופן רשמי זה מנוגד למדיניות החברה", הוא אומר. "אנחנו באמת לא יודעים מה לעשות בעניין". בטרינידד, כדאי לדעת, מגיע מחיר חבית ריקה מתוצרת "של" למאות דולרים, והחביות שיוצרו בין השנים 46' ו-67' נחשבות לסטרדיווריוס של האיים. הסוג הנחשק ביותר הוא החבית אדומה שמכילה 55 גלון של חומר סיכה לטרקטורים.
''תופי הפלדה'' (Steel drums), כלי הנגינה הכי מפורסם של טרינידד, אינם תופים אמיתיים. הם קיבלו את שמם בגלל חביות הנפט והשמנים (באנגלית: Oil drums) שמהן הם מיוצרים. המצאת ה-Steel drum הראשון, בשנת 46', מיוחסת לאלי מאנט, נער בעל נטיות מוזיקליות שהיה פעיל בחבורות רחוב ליד בירת טרינידד, פורט אוף ספיין. בשנת 51' החליט מנהל ב"של" שנמאס לו מהגניבות הבלתי פוסקות של חביות ממחסני החברה, והוא התחיל לשלם למאנט משכורת (2,000 דולר בחודש) כדי שהוא וחבריו יפסיקו לפרוץ למחסנים. מאנט עבד בחברה כמנהל מכירות עד שנת 67', והקים תחת חסותה תזמורת מתופפים שניגנה, כמובן, רק על החביות האיכותיות ביותר ונקראה The Shell Invaders.
"היינו עבריינים צעירים עד ש'של' התחילה להתעניין בנו ובמוזיקה שלנו", אומר היום מאנט (80), פרופסור למוזיקה באוניברסיטת מורגנטאון בווירג'יניה המערבית ויצרן תופי פלדה מהולל. "הם נתנו לנו חביות וכסף וגרמו לזה לקרות". "של" חילקה באותה תקופה מילגות לנגנים צעירים ושלחה אותם ללימודים בחו"ל. ג'ף צ'נדלר, בריטי שניהל את החברה בטרינידד בשנות ה-60, השקיע את מיטב זמנו בניהול הקריירה של ה"אינוויידרס" (שאפילו ניגנו במדיסון סקוור גרדן בניו יורק) ונהנה להסתובב עם חברי התזמורות. אבל לא תמיד זה היה ככה.
כשהממשלה הוציאה גם את מקלות הבמבוק מחוץ לחוק, הטרינידדים נטפלו לכל חתיכת מתכת שמצאו: חלקי מכוניות, מכסים של פחים, חביות נפט ריקות ועוד. חבורות הרחוב התאגדו לתזמורות שנקראו "איירון בנד" וניגנו מקצבים בלבד, ללא מלודיות. בסוף שנות ה-30 גילה אחד מהם, ווינסטון ספרי סיימון, שמכסה של חבית שיצרו בו שקע מייצר צליל שאפשר לשלוט בגובהו. אלי מאנט היה הראשון שהפך את הקימור במכסה החבית לקיעור, ונתן לתוף את צורתו הנוכחית. רבים מחברי הכנופיות החלו לייצר לעצמם תופים שניגנו טונים שונים, וכך נוצרו תזמורות שהחלו להתחרות זו בזו במסגרת הקרנבל הגדול של טרינידד וזנחו את קרבות הרחוב. יריבות עזה בין התזמורות קיימת גם היום, אבל הקרב נעשה בפורמט מוזיקלי. תמיכתה של "של" בפעילות המוזיקלית היתה אחד הגורמים למיתון באלימות.
"אני יודע שאנחנו מייצרים את החביות המוזיקליות הטובות בעולם", אומר וויליאם רוזדייל, וקשה להניח שבכירי החברה ינזפו בו על שהניח לכמה חביות ריקות להתגלגל לשוק השחור בטרינידד. אחרי הכל, מיליארד איש שיצפו בלוגו הצדפה של "של" על כלי הנגינה של המתופפים מטרינידד במונדיאל, שווים הרבה יותר מהפרה של כמה תקנות בטיחות.
שלח/י לחבר/ה • עוד מומלצים • עוד סיפורים • [הביתה]