אופס, גירושיה של בריטני ספירס שוב לא היו האירוע המוזיקלי החשוב של השנה • 26/12/06
לפי כל הסימנים, גם בשנה הקרובה לא ייפתר המשבר בתעשיית המוזיקה, כלומר- אם אתם מאמינים שמשבר כזה באמת קיים. נכון, חברות התקליטים ימשיכו לדווח על הפסדים ולתרץ כך את חוסר הנכונות שלהן לתגמל אמנים בצורה הוגנת, אבל מה עוד חדש? כבר שנים אנחנו שומעים מהן שעצם ההאזנה שלנו לאמנים "שלהן" גורמת להם הפסדים. מצידי, שימשיכו להתבכיין. היחידים שחבל עליהם הם האמנים עצמם, שנאלצים לראות איך החברות שמייצגות אותם תובעות את מעריציהם. מילא, אם היו רואים מזה גרוש, אבל עוד לא נולד האמן שקיבל צ'ק מחברת התקליטים שלו בעקבות תביעה של משתמשי חלוקת קבצים. לאן הולך הכסף הזה – זוהי התעלומה הגדולה של תעשיית התקליטים. מן הסתם הוא מממן פשיטות ותביעות נוספות.
מבחינתנו, חובבי המוזיקה, אין שום משבר בתעשיית ההקלטות. להיפך: יש מגוון גדול יותר של אמנים, שיטות ההפצה יעילות יותר, ואפשר אפילו – מה אתם יודעים – לקנות מוזיקה ברשת בצורה די נוחה. האפשרות לקנות שירים בודדים - דוגמה מצוינת לניגוד האינטרסים בין חברת התקליטים לבין הצרכן - הביאה לירידה במכירות הדיסקים, מה שנותן לחברות עוד סיבה להתבכיין. הן כבר התרגלו למכור דיסקים שלמים על גבו של להיט אחד מצליח, כשהקהל החליט להתמרד ולקנות שיר בודד.
השיטה המסורתית של קידום תקליט שלם באמצעות להיט בודד הפכה לבומרנג. אם זה מה שהחברה מקדמת, זה מה שהקהל יקנה. שיווק של תקליטים שלמים הוא כיום אתגר מעניין – גם לאמן וגם לחברה - אבל לשני הצדדים כדאי לשאול את עצמם אם הרעיון של איסוף חומרים לתקליט שלם הוא באמת כל כך מוצלח, או שהוא מזכיר יותר את התנהלותה של מיקרוסופט בדרך לגרסה חדשה של אקספלורר (עובדים על זה שנים ובסוף יוצאים עם מוצר מיושן). הקיבעון שמחייב לחכות "עד שיהיו מספיק חומרים לתקליט שלם", שנולד עם המצאת תקליטי הוויניל "אריכי הנגן" (40 דקות) – הגיע זמנו להיעלם. תקליט שלם הוא משהו שאפשר להוציא כשמצטבר מספיק חומר שאפשר לארוז על דיסק ולייצר לו עטיפה, או כשעושים תקליט קונספט. מעבר לזה, הוא רעיון כובל שמדכא את רצף היצירה.
באיחור של כמה שנים טובות, חברות התקליטים מבינות שהפרת החוק המתרחשת ברשת יכולה לעזור כשערוצי הרדיו והטלוויזיה פקוקים. לביטחון הגדל של החברות במדיום הזה תורמים נגני הפלאש החדשים, שעושים חיים קצת יותר קשים למי שמנסה לשמור את התוכן המשודר למחשב האישי. ייתכן שהביטחון הזה יגרום בסופו של דבר לחברות להגיע להסדר עם אתרי וידאו כמו "יו טיוב". כשראשי שהחברות יפסיקו לראות אויב בכל מעריץ ויתחילו לראות בו סתם פרזיט אוכל חינם, זאת תהיה התקדמות רצינית.
נגד משתפי הקבצים, את זה למדו החברות על בשרן, קצת קשה לפעול. אבל אנשים שקנו את השיר באופן חוקי – אותם אפשר לנקנק בקלות בעזרת טכנולוגיות כמו DRM, שמגבילות את הרוכש בהעתקה או בהשמעת השיר ממחשב אחר. כל מי שמתעניין בתעשיית המוזיקה יודע שהמלחמה האמיתית של השנה התרחשה בשדה הקרב של ה-DRM, והיתה הרבה יותר סוערת מהגירושים של בריטני ספירס. החודש - וזאת אחלה בשורה לסגור איתה את השנה - נודע שהחברות הגדולות מתחילות לרדת מהעץ הרקוב הזה ולמכור שירים ללא הגנות DRM (בחנות המקוונת של יאהו). זה לא היה קורה אם היינו שותקים.
שלח/י לחבר/ה • עוד מומלצים • עוד חברות תקליטים • עוד פשע • [הביתה]